התפרצויות של זעם וכעס אצל ילדים (האמת היא שזה גם אצל מבוגרים...) נובעות מתחושת בלבול פנימי, חוויה של חוסר אונים, תסכול.במצב כזה חווים הצפה ריגשית, המלווה בלחץ ומתח פנימי (רגשות) וחיצוני (בגוף).
אני מניחה כי מנסיונכם שלכם, ההורים, (גם בחיים שלכם עצמכם,) אתם מכירים כבר את הריטואל שכאשר הרגש משתלט החשיבה הרציונלית המושכלת מתפוגגת. עבור ילדים זה וודאי וודאי בא לידי ביטוי ומה שנותר להם לעשות במצבים אלו הוא לבטא את התחושות שהם חווים - בבכי, בצעקות, בצרחות, בטריקת דלתות (בגילאים בוגרים), בזריקת ידיים ורגליים לכל הכיוונים ועוד..., (אתם ההורים בוודאי מכירים את דרכי הביטוי הרחב של ילדיכם במצביהם השונים.)
אז ככה...
1. כעס/הרמת קול של ההורה על הילד לא תעזור להוציאו ממצב זה.
2. תגובה פיזית – גם היא לא תעזור.
3. לשדל אותו/לשחד אותו להפסיק אולי יעזור אבל לא יועיל.
4. איומים – גם הם לא יתרמו לפתרון.
ההמלצה
יש להשאר לצד הילד (בשנות הילדות המוקדמות זה משמעותי מאוד) כאשר הוא במצב של הצפה ריגשית.לא לעזוב אותו לבד עם המצוקה שלו, לא לשלוח אותו לחדר שלו "להרגע" לבד, וגם לא לשים אותו בפינה עד שירגע – זוהי אינה הדרך שתורמת
לילדים.
למה?
ילדים (בעיקר צעירים מאוד) לא יודעים להרגע בכוחות עצמם משום שלא למדו כיצד עושים זאת.
במהלך גדילתם וצמיחתם , נתקלים הילדים בחייהם במצבים וסיטואציות בפעם הראשונה בחייהם מאחר ופעמים רבות, אין להם את הידע והכלים להתמודד עם מצבים אלו, הרי שביטוי של מורת רוח או כעס מצד ההורה לא מציעה פתרון נאות לבעיה ומגבירה את הלחץ אצל הילד.
לפיכך, חשוב מאוד להבין, כי דווקא במקרים של תגובה קיצונית חריפה של הילד יש צורך, לפני הכל, להרגיע אותו על מנת שתוכלו לברר מהי הבעיה שלו ולעזור לו למצוא את הפתרון.
מה עושים?
1. לאמר לילד – "אני יודע(ת) שכעת אתה/את כועס/עצוב/פגוע כרגע. אני לא עוזב/עוזבת אותך . אני אעזור לך למצוא את הפתרון ועד שלא נמצא אותו, לא אעזוב אותך...".
2. לנסות לחבק את הילד/ה (. בהתחלה אולי תהיה התנגדות, אבל לאט לאט שירד הלחץ, הוא/היא יאפשרו זאת.). מגע גופני של חיבוק או ליטוף יוצר ההרגשה נעימה מאחר והוא מאוד מאוד מרגיע,ומרפה את תחושת המתיחות הקיימת בגוף כאשר נמצאים במצבים של הצפה ריגשית.
3. מצב כזה מאפשר לילד מצד אחד – להביע את ריגשותיו, מצד שני אין עליו לחץ לחדול כך יש לו לגיטימציה לבטא את מה שהוא מרגיש.(רגשות כידוע אמורות להיות לגיטימיות...)
3. לחכות עד שהילד יירגע, ואז לשאול ולברר מה היה הגפרור שהצית את האש .
4. מצב כזה מאפשר גם לכם ההורים להשאר רגועים, לקחת את הזמן שלכם, לנשום עמוק ו..להשהות את התגובה האוטומטית שלכם.
מה יפנים וילמד הילד דרך התנהגות זו שלכם:
1. האופן שבו ההורה מתנהג עם הילד הוא המקור העיקרי שמלמד אותו איך להתנהג עם עצמו.
2. הילד ילמד כי מותר לו להביע רגשות .
3. הילד ילמד כיצד להרגיע את עצמו בכוחות עצמו ולהחזיר לעצמו את האיזון הפנימי –זה ילמד באמצעות "הקול המרגיע" של ההורה – דרך ההתנהגות שלכם עמו בשלב הלחץ דהיינו – מה ההורה אומר ומה הוא עושה למול הילד בעת המצוקה.
4. הילד גם יבין כי ישנן דרכי פתרון לנושאים שונים – וכי הוא יכול למצוא דרך לפתור כל בעיה שתצוץ בחייו – זאת יסיק מכך שכאשר יירגע הילד,ההורה ישאל ויברר מה היתה הסיבה לרגשות שעלו, וגם יבחן עם הילד דרכים לפתרון.
5. הילד ילמד לדחות סיפוקים מיידיים – זוהי נקודה חשובה ...שימו לב ! קורה לעיתים שגם לאחר שבררתם מה הבעיה ומהו מקור הלחץ של הילד, לא בטוח שיהיו לכם פתרונות מיידים להציע לילד, אלא תיווכחו, כי גם אתם ההורים, צריכים לשקול מהו הפתרון או מהי דרך התגובה הנכונה או מה נכון לעשות על מנת לפתור את בעיית הילד.
אני ממליצה שאם אכן זה קורה לכם ההורים– אמרו לילד " אני לא יודע כרגע מהו הפתרון לעניין, אבל אני לא עוזב/ת אותך ואני אעזור לך לחפש פתרון עד שנמצא את הפתרון שיהיה נכון לך"...( אתם יכולים לבחור את המילים שלכם הפרטיות לעניין ) רק שימו לב לכך כי הילד כבר רגוע (הוא יצא מהלחץ)אתם רגועים (כי הילד נרגע) וזאת למרות שטרם נמצא פתרון הולם.
המילים הנאמרות על ידי ההורה, הדרך הרגועה בה מתנהל ההורה,כל זאת מלמד את הילד כי גם אם לא מוצאים פתרון מיידי לבעיה זה לא סוף העולם,אין צורך להכנס ללחץ,יש מקום וזמן לחפש את הפתרון ההולם.
בתהליך הגדילה וההתבגרות ילמד ילדכם, כי קיימת אפשרות להתמודד בהצלחה עם מצבים של הצפה ריגשית ,(פעמים רבות, הילד לומד הרבה יותר מכך – הוא לומד איך למנוע מעצמו להכנס למצבים של אובדן שליטה ריגשית, מאחר והוא לומד להשתמש בעצמו במילים שאתם השתמשתם). בבגרות יתנהל באופן שקול ומושכל גם בחייו הבוגרים, בהם יתקל, ללא ספק, בבעיות ובאתגרים שלא יהיה לו עבורם פתרון מיידי.הידיעה והיכולת להרגיע את המהומה הפנימית, לאזן את הרגשות ולהוריד את הלחץ, תאפשר לו לדחות את הצורך במענה מיידי ותתן בידיו את הזמן לחיפוש מושכל של הפתרון הנכון בעבורו.
6. משהו חשוב לכם ההורים - אין זה מספיק פעם אחת או פעמיים להתנהג בדרך מסויימת, אין זה תורם להתנהל בדך אחת פעם אחת ופעם אחרת בדרך שונה (כי אז אין יכולת למידה) אלא, כל פעם שהילד מתנהג באופן הספציפי איתו בחרתם להתמודד, התגובה שלכם צריכה להיות זהה,עוקבת ורציפה.
בהצלחה.
לידיעתכם - פתחנו תחת הכותרת "דיונים" בדף הקבוצה של "מרחבים פתוחים" בפייסבוק אפשרות להעלאת שאלות ולקבלת תשובות. הנה הלינק :
http://www.facebook.com/vb.merhavimptuhim?v=app_2373072738&ref=mf#!/vb.merhavimptuhim?v=wall
אתם מוזמנים.
ורד בן צבי
בית ספר להורות " מרחבים פתוחים"
כל הזכויות שמורות לורד בן צבי
אני מניחה כי מנסיונכם שלכם, ההורים, (גם בחיים שלכם עצמכם,) אתם מכירים כבר את הריטואל שכאשר הרגש משתלט החשיבה הרציונלית המושכלת מתפוגגת. עבור ילדים זה וודאי וודאי בא לידי ביטוי ומה שנותר להם לעשות במצבים אלו הוא לבטא את התחושות שהם חווים - בבכי, בצעקות, בצרחות, בטריקת דלתות (בגילאים בוגרים), בזריקת ידיים ורגליים לכל הכיוונים ועוד..., (אתם ההורים בוודאי מכירים את דרכי הביטוי הרחב של ילדיכם במצביהם השונים.)
אז ככה...
1. כעס/הרמת קול של ההורה על הילד לא תעזור להוציאו ממצב זה.
2. תגובה פיזית – גם היא לא תעזור.
3. לשדל אותו/לשחד אותו להפסיק אולי יעזור אבל לא יועיל.
4. איומים – גם הם לא יתרמו לפתרון.
ההמלצה
יש להשאר לצד הילד (בשנות הילדות המוקדמות זה משמעותי מאוד) כאשר הוא במצב של הצפה ריגשית.לא לעזוב אותו לבד עם המצוקה שלו, לא לשלוח אותו לחדר שלו "להרגע" לבד, וגם לא לשים אותו בפינה עד שירגע – זוהי אינה הדרך שתורמת
לילדים.
למה?
ילדים (בעיקר צעירים מאוד) לא יודעים להרגע בכוחות עצמם משום שלא למדו כיצד עושים זאת.
במהלך גדילתם וצמיחתם , נתקלים הילדים בחייהם במצבים וסיטואציות בפעם הראשונה בחייהם מאחר ופעמים רבות, אין להם את הידע והכלים להתמודד עם מצבים אלו, הרי שביטוי של מורת רוח או כעס מצד ההורה לא מציעה פתרון נאות לבעיה ומגבירה את הלחץ אצל הילד.
לפיכך, חשוב מאוד להבין, כי דווקא במקרים של תגובה קיצונית חריפה של הילד יש צורך, לפני הכל, להרגיע אותו על מנת שתוכלו לברר מהי הבעיה שלו ולעזור לו למצוא את הפתרון.
מה עושים?
1. לאמר לילד – "אני יודע(ת) שכעת אתה/את כועס/עצוב/פגוע כרגע. אני לא עוזב/עוזבת אותך . אני אעזור לך למצוא את הפתרון ועד שלא נמצא אותו, לא אעזוב אותך...".
2. לנסות לחבק את הילד/ה (. בהתחלה אולי תהיה התנגדות, אבל לאט לאט שירד הלחץ, הוא/היא יאפשרו זאת.). מגע גופני של חיבוק או ליטוף יוצר ההרגשה נעימה מאחר והוא מאוד מאוד מרגיע,ומרפה את תחושת המתיחות הקיימת בגוף כאשר נמצאים במצבים של הצפה ריגשית.
3. מצב כזה מאפשר לילד מצד אחד – להביע את ריגשותיו, מצד שני אין עליו לחץ לחדול כך יש לו לגיטימציה לבטא את מה שהוא מרגיש.(רגשות כידוע אמורות להיות לגיטימיות...)
3. לחכות עד שהילד יירגע, ואז לשאול ולברר מה היה הגפרור שהצית את האש .
4. מצב כזה מאפשר גם לכם ההורים להשאר רגועים, לקחת את הזמן שלכם, לנשום עמוק ו..להשהות את התגובה האוטומטית שלכם.
מה יפנים וילמד הילד דרך התנהגות זו שלכם:
1. האופן שבו ההורה מתנהג עם הילד הוא המקור העיקרי שמלמד אותו איך להתנהג עם עצמו.
2. הילד ילמד כי מותר לו להביע רגשות .
3. הילד ילמד כיצד להרגיע את עצמו בכוחות עצמו ולהחזיר לעצמו את האיזון הפנימי –זה ילמד באמצעות "הקול המרגיע" של ההורה – דרך ההתנהגות שלכם עמו בשלב הלחץ דהיינו – מה ההורה אומר ומה הוא עושה למול הילד בעת המצוקה.
4. הילד גם יבין כי ישנן דרכי פתרון לנושאים שונים – וכי הוא יכול למצוא דרך לפתור כל בעיה שתצוץ בחייו – זאת יסיק מכך שכאשר יירגע הילד,ההורה ישאל ויברר מה היתה הסיבה לרגשות שעלו, וגם יבחן עם הילד דרכים לפתרון.
5. הילד ילמד לדחות סיפוקים מיידיים – זוהי נקודה חשובה ...שימו לב ! קורה לעיתים שגם לאחר שבררתם מה הבעיה ומהו מקור הלחץ של הילד, לא בטוח שיהיו לכם פתרונות מיידים להציע לילד, אלא תיווכחו, כי גם אתם ההורים, צריכים לשקול מהו הפתרון או מהי דרך התגובה הנכונה או מה נכון לעשות על מנת לפתור את בעיית הילד.
אני ממליצה שאם אכן זה קורה לכם ההורים– אמרו לילד " אני לא יודע כרגע מהו הפתרון לעניין, אבל אני לא עוזב/ת אותך ואני אעזור לך לחפש פתרון עד שנמצא את הפתרון שיהיה נכון לך"...( אתם יכולים לבחור את המילים שלכם הפרטיות לעניין ) רק שימו לב לכך כי הילד כבר רגוע (הוא יצא מהלחץ)אתם רגועים (כי הילד נרגע) וזאת למרות שטרם נמצא פתרון הולם.
המילים הנאמרות על ידי ההורה, הדרך הרגועה בה מתנהל ההורה,כל זאת מלמד את הילד כי גם אם לא מוצאים פתרון מיידי לבעיה זה לא סוף העולם,אין צורך להכנס ללחץ,יש מקום וזמן לחפש את הפתרון ההולם.
בתהליך הגדילה וההתבגרות ילמד ילדכם, כי קיימת אפשרות להתמודד בהצלחה עם מצבים של הצפה ריגשית ,(פעמים רבות, הילד לומד הרבה יותר מכך – הוא לומד איך למנוע מעצמו להכנס למצבים של אובדן שליטה ריגשית, מאחר והוא לומד להשתמש בעצמו במילים שאתם השתמשתם). בבגרות יתנהל באופן שקול ומושכל גם בחייו הבוגרים, בהם יתקל, ללא ספק, בבעיות ובאתגרים שלא יהיה לו עבורם פתרון מיידי.הידיעה והיכולת להרגיע את המהומה הפנימית, לאזן את הרגשות ולהוריד את הלחץ, תאפשר לו לדחות את הצורך במענה מיידי ותתן בידיו את הזמן לחיפוש מושכל של הפתרון הנכון בעבורו.
6. משהו חשוב לכם ההורים - אין זה מספיק פעם אחת או פעמיים להתנהג בדרך מסויימת, אין זה תורם להתנהל בדך אחת פעם אחת ופעם אחרת בדרך שונה (כי אז אין יכולת למידה) אלא, כל פעם שהילד מתנהג באופן הספציפי איתו בחרתם להתמודד, התגובה שלכם צריכה להיות זהה,עוקבת ורציפה.
בהצלחה.
לידיעתכם - פתחנו תחת הכותרת "דיונים" בדף הקבוצה של "מרחבים פתוחים" בפייסבוק אפשרות להעלאת שאלות ולקבלת תשובות. הנה הלינק :
http://www.facebook.com/vb.merhavimptuhim?v=app_2373072738&ref=mf#!/vb.merhavimptuhim?v=wall
אתם מוזמנים.
ורד בן צבי
בית ספר להורות " מרחבים פתוחים"
כל הזכויות שמורות לורד בן צבי
